<h1>ספר התרומות שער ג' חלק ב'</h1>
<h2>דף טז:</h2>
והיכא דלוה ונתרשל בזמנו שפסקו לו הבית דין לפרוע [המלוה ולא טרח] לחזר אחר מעות לפורעו, בזה כך דינו, שאחר שהודה חובו ולא טען שום טענה כדי לבטל לשטר בעל דינו, יש לבית דין לכתוב מיד שטר אדרכתא על נכסיו, שכל הטוען איני פורע או שקבעו עמו זמן ומודה חובו לבעל דינו ונתרשל בו, מיד יש לכתוב עליו אדרכתא. וכן פסק ה"ר משה ז"ל. והראיה כדאיתה בכתובות פרק הנושא [ק"ד ע"ב] דא"ל רבה בר שילא זיל הב ליה ולא אשגח ביה ומיד כתב אדרכתא אנכסיה. שלא מצינו זמן תשעים יום אלא למי שטוען שיבטל שטר בעל דינו, וכמו שאנו עתידין לפרש למטה. ולשון אדרכתא הוא לשון הורדה, והוא פסק דין שמורידים בו המלוה לנכסיו של לוה. ויש מפרשים שנקרא אדרכתא על שם דורך, כלומר שיהא דורך ושליט המלוה על נכסיו של לוה. ור"ש ז"ל פירש שהוא מלשון רודף ומשיג כמו פרסיה בחלא ולא אדרכיה, ובלשון מקרא [שופטים כ'] מנוחה הדריכוהו. וכך סדר דין זה, אם לנכסים בני חורין הורידוהו כותבין האדרכתא כך, איש פלוני נתחייב לפנינו בדין כך וכך דנרין לפלוני וקבענו לו זמן ב"ד ולא נתן לו כלום מעצמו וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה פלוני שהוא בחזקת שלו מכך וכך דינרין. וכותבין שקרענו לשטר החוב אם היה מלוה בשטר.
ואם בשביל חוב מורישו הורידוהו לקרקע של זה בני חורין, צריך שיכתבו בפירוש בשטר האדרכתא ששדה זו ידענו שהיתה של מורישו של זה שהיה לוה מממון זה, ולפיכך הורדנו בו זה המלוה. וכדגרסינן בכתובות בפרק הנושא [ק"ד ע"ב] דכתב רבה בר שילא אדרכתא על נכסיה דרב חייא בשביל כתובה שהיה עליו לאשת אחיו שמת, והוא היה יורש נכסי אחיו ואמר רבא לההיא איתתא אחוי לי שטר אדרכתיך וחזא דלא הוה כתיב בה ואשתמודענא להני נכסי דכתבינן אדרכתא עליהו דנכסי דמיתנא אינון, ואמר לה האי אדרכתא לא כלום היא, דכיון שלא הורידוה לנכסי בעלה המת, בטעות היתה שהרי אין לה לגבות כי אם מנכסיו, ואע"ג דהני נכסי דמיתנא, [שאר] נכסים דיורש נינהו. ואקשינן ליה והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא, והכא נמי כיון שהסופר טעה בכתיבתו נימא שטעות שלו היה ולא יזיק להפסיד האדרכתא, ומשנינן בהא אפילו רבה בר שילא טעה ולא הסופר ודינו דין טעות היה, שהוא היה [סובר] כיון דהני ודהני דיורש נינהו מה לי אם גובין מנכסי המת או מנכסי היורש, כיון שעליו מוטל הפרעון, וזה ודאי דין טעות הוא דזימנין דמגבינן לבעל חוב מנכסי היורש ואתי בעל חוב שגבהו וישביחנו, שיהיה סובר ששלו הוא, והדר אתי יורש ומערער ואמר ליה שקול ארעא דבעל חובך מורישי והב לי דידי, ונמצא בעל חוב מפסיד את השבח, והלכך צריך לכתוב בפירוש ואשתמודענא, ואי לא, הוה ליה אדרכתא בטעות ולא כלום היא, וכך הילכתא. ובשער רביעי אנו עתידין לבאר מאי זה מן הקרקעות ומאי זה מן הלקוחות של לוה גובה חובו המלוה. ואחרי אשר עשו לו האדרכתא אינה מועלת לו אלא שיודע שזה השדה מיוחדת לפרעונו, אך אינו יודע עדיין כמה מגיע לו ממנו, וגם אינו יודע אם ימכר לאחרים ויגבוהו דמי המקח או אם יאמרו לו שיטלנו בחובו.
<h2>דף לה:</h2>
ונסתפקתי בזה אם ישומו אותו ב"ד תחלה ואחר כך מכריזין עליו, ואם יצא קונה בשומתן מוכרין לו ופורעין המעות למלוה, ואם ימצאו פחות משומתן יכריחו למלוה לקבלו בשומתן כדי שלא יזלזלו במכירתן, או דילמא ההכרזה עיקר, וכיון שהכרזנוהו ויצא לוקח שירצה ליקח ברב או במעט מוכרין אותו לו ופורעין מאותן דמים המלוה, שכל מכירת ב"ד אין לו אלא מקומו ושעתו. וזאת היתה הסכמתנו בזה, תחלה יורדין לשום ושמין מאותו קרקע למלוה כשיעור חובו, ואחר כך מכריזין עליו, ואם מצאו מי שיעלה יותר על שומתן מוכרין לו, אם בכדי שומתן נמי מוכרין לו, ואם לא מצאו כדי שומתן מחליטין אותן למלוה בכדי שומתן. וזה אשר כתב לי על זה הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל סעד לסברתנו, זהו שאמרו [ערכין כ"א ע"ב] כך וכך היא יפה, שכך רוצין בני אדם ליתן בה, וכך וכך היא שומה, שומא שעשו לה ב"ד יותר על מה שמוציאין ממנה. וכך פירש הגאון ז"ל בספר מקח וממכר. ומודיעין הכל כדי שיקפצו בני אדם עליה, תדע דקתני שום היתומים כשום הקדש, ובהקדש ליכא למימר דהיכא שמצאו לוקח שמוכרין לו בין ברב בין במעט, דהא תנן [סנהדרין ב' ע"א] ההקדשות בשלשה והקרקעות תשעה וכהן, וכל אפוקי מהקדש בעינן שומא ורבים, דילמא אתי למיטעי, כדאיתה בסנהדרין, אלא לאו שמע מינה בר מהכרזה בעינן שומא ומיקמי הכרזה היא השומא כדאמרן. ותו מדאמרינן התם [ב"מ ל"ה ע"ב] מאימת אכיל פירי מכי שלמי ימי אכרזתא ש"מ מקמי הכי עבדינן שומא, דאי לאו הכי מי ידעינן כמה אכיל מינה וכמה מזבנינן מינה, ועוד היכי אכיל פירי והא מחוסר שומא ולאו דידיה היא עד ששמו לה ניהליה, אלא לאו ש"מ מקמי אכרזתא עבדינן שומא. וכן אמרו בירושלמי בכתובות [פי"א ה"ו] תמן תנינן שום היתומים וכו' ומכריזין בבקר ובערב, א"ר יוסי בשלא מצאו שומן אבל מצאו שומן מחליטין, דו מתניתא [שום] היתומים שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל מפני שפחתו או הותירו, אבל מצאו שומן מחליטין. ופירוש, קסבר ר' יוסי כששנינו שום היתומים שלשים יום כלומר שמכריזין כל שלשים, דוקא בשלא מצאו מי שיתן בו כדי שומא שעשו לה ב"ד, אבל אם מצאו אותה אין צריכין להכריז כל כך אלא מחליטין מיד, דהיינו מתניתין שום הדיינין שפחת שתות מכרן בטל, והינו בשלא הכריזו ומינה הא אם מכרו שוה בשוה מכרן קיים. ואע"ג דהך סברא דירושלמי לא אתיא אליבא דגמרא דילן [כתובות ק' ע"ב], דמוקי לה למתניתין בדברים שאין מכריזין ובמקום שאין מכריזין, מכל מקום שמעינן מינה דסדר מכירה של ב"ד כך היא, ששמין ומכריזין ואחר כך מוכרין או מחליטין. ועוד מעצמו הוא מוכרע, דהא על כרחין במקום שאין שם לוקחין, ב"ד שמין שדה למלוה ובשומא שלהן הן מחליטין לו, וכדתניא [ב"ב ק"ז ע"א] שלשה שירדו לשום וכו' בטל יחיד במיעוטו, ופרשו הראשונים, שום של ב"ד, ואם תאמר שכשמוצאין לוקח מוכרין אותה בכל דמים שימצאו ממנה, נמצאת הכרזתן מורעת בה כחו של לוה ושל יתומים, שאלו מתחלה היו מגבין אותו בחובו והיו שמין אותה בדמיה ועכשיו יבואו לוקחין וימכרו אותה להם בכמה שירצה לתת בה, והדבר ידוע בגמרא דליפות כחן היו מכריזין ולא להרע כחן, וכן מפורש בירושלמי שם בכתובות. ועוד אם כן הלוקחין יערימו בדבר, שהרי אין יודעין שב"ד הן שמוכרין אותה להם על כל פנים ויקנו אותה להם בכמה שירצו, אלא שאין בדבר ספק דאין מוכרין לעולם ולא מחליטין אלא בשומתן, ומיהו אין להם בשומתן אלא מקומן ושעתן, ושמין אותה לפי הזמן ולפי הקרקעות הנמכרין עכשיו באותה מדינה, והכי נמי מוכח בגמרא בפ"ק דב"ק [ז' ע"ב]. ע"כ השיב לי, וטעמא דמסתבר הוא. וכן בזה דעת הרב ר' אברהם ז"ל ולמטה תמצאנו.
וענין ההכרזה אנו למדין אותה מהכרזה השנויה בנכסי יתומים, וכדתנן בערכין [כ"א ע"ב] שום היתומים שלשים יום שום ההקדש שלשים יום, ומכריזין בבקר ובערב בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים. ומפרש טעמא בגמרא דאי איכא דניחא להו למזבן אמר להו לפועלים צירוה ניהלי. וכשמכריזין אותה אומרין שדה פלוני בסימניה ובמצרניה כך היא יפה וכך היא שומא כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו. ואמר רב חסדא בא להכריז רצופין מכריז שלשים יום, בא להכריז שני וחמישי מכריז ששים יום, ואע"ג דכי קא חשיב מר ליומי דאכרזתא לא הוו אלא תמני סרי יומי, כיון דמשכא זמנא שמעי בה אנשי. וגרסינן נמי בכתובות פרק אלמנה ניזונת בית דין שמכרו שלא בהכרזה נעשה כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין, ואין מכריזין אלא על הקרקעות אבל אין מכריזין על העבדים שמא ישמעו ויברחו, ולא על המטלטלין ולא על השטרות שמא יגנבו, וכולה מלתא כדאיתה התם. ומסתברא דאי נהיגי למזבן בלא אכרזתא כלל, אע"פ שאמרנו למעלה שנקרא טועה בדבר משנה ומתבטלת מכירתן אע"פ שעשו אותה כראוי וכשומתה, אפ"ה הא פסקינן בכתובות [ק' ע"ב] ואמרינן כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין, דאמר רב נחמן מעולם לא עשינו אגרת בקורת בנהרדעא, סבור מינה משום דבקיאי בשומא, ולא היא, אלא משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא. פירוש, שרואין הדבר לבזיון לעצמן. וענין הכרזה אע"פ שאין אנו מוצאין אותה כי אם בנכסי יתומים הרי אנו דנין אותה בבעל חוב. כדגרסינן, מאימת אכיל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא, בפרק המפקיד [ל"ה ע"ב]. וכן כתב הרב ר' אברהם בר' יצחק בשם ר"ח והרב ר' יצחק ז"ל בין בבני חורין בין לקוחות. ואחר שהכריזו הבית דין ומצאו לוקח שיקח אותה הרי הן עושין לו שטר הכרזה הנקראת אגרת בקורת, ונותנין אותה ללוקח. וזהו טופסה, במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטרא דאדרכתא על פלוני ואכרזנא על ההיא ארעא תלתין יומין כדחזי לנא, ובתר הכי אתא פלוני דנן ואוסיף על דמי ארעא כך וכך וזבינא ליה אנחנא בי דינא להאי ארעא לפלוני והיא דיליה ואשלם פלוני דנן הלין זוזי דמי זבינא דנן לידנא אנחנא דייני ויהבינן ליה לבעל חוב, ומן יומא דנן ולעלם לא יהא רשותא להאי למתבעיה מידי בהאי ארעא ואחריות ההוא ארעא על פלוני בן פלוני דידיעא לנא דהוא מרה דארעא מן קדמת דנא כדין חכמים שאמרו דאחריותא איתמי כחומר כל שטרי זביני דנהיגי בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ומאי דהוה קדמנא וכו'. ואם לא מצאו לוקח שירצה לקנותה כשומתן אומרין למלוה שיקבל אותה בחובו, וכן אם מצאו קונה והמלוה רוצה לקחת אותה בחובו בשומתן או שמוסיף על שומתן, מחליטין אותה לו, והוא קודם לכל אדם משום דשומא הדרא למארא. וכשמורידין בה שמאין מורידין בה שלשה בקיאים.
